מחבר: ראם תמר

  • תערוכות שעיצבו את הדרך — ראם תמר

    ראם תמר - תערוכות שעיצבו את הדרך

    תערוכת היחיד הראשונה — גלריה ברבור, ירושלים

    כל אמן זוכר את התערוכה הראשונה. לא תערוכה קבוצתית בה אתה אחד מעשרים, אלא תערוכת יחיד — המרחב כולו שלך, האחריות כולה עליך. עבור ראם תמר, הרגע הזה הגיע בגלריה ברבור בירושלים, אחד המרחבים העצמאיים המשפיעים ביותר בסצנת האמנות הישראלית. ברבור לא הייתה גלריה מסחרית רגילה. היא הייתה מוקד של אמנות ניסיונית, של חשיבה ביקורתית, של אמנים שלא מפחדים לקחת סיכונים. ההזמנה להציג שם הייתה גם הכרה וגם אתגר.

    ראם תמר הכין את התערוכה במשך כמעט שנה. העבודות שהוצגו היו סדרה של ציורים גדולי ממדים שחקרו את הגבול בין מרחב פנימי לחיצוני. הקירות הלבנים של ברבור, המרחב הגולמי עם רצפת הבטון, יצרו דיאלוג מעניין עם הציורים — ניגוד בין הגולמיות של המרחב לבין עדינות השכבות בעבודות. התערוכה לימדה את ראם תמר כמה דברים מכריעים: ראשית, שגודל משנה. העבודה בקנה מידה גדול שינתה את היחס של הצופה ליצירה, הפכה אותה לחוויה פיזית ולא רק ויזואלית. שנית, שההקשר — המרחב, האור, הסידור — הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה עצמה.

    התגובות לתערוכה היו מעודדות. ביקורות חיוביות הופיעו בכמה פלטפורמות, ואספנים ואוצרים שלא הכירו את ראם תמר קודם לכן גילו את עבודתו. אבל מעבר לתגובות החיצוניות, התערוכה נתנה משהו עמוק יותר — ביטחון. הביטחון שהעבודה מדברת, שהיא מתקשרת גם בלי הסבר, שהצופים מוצאים בה משמעות גם אם היא שונה מזו שהאמן התכוון אליה. תיעוד ותובנות מאחורי הקלעים ניתן למצוא באתר של ראם תמר.

    תערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

    ההזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הגיעה כשנתיים אחרי ברבור. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית — ממרחב עצמאי וקטן למוזיאון ממוסד, עם אוצרות מקצועית, קטלוג מודפס, וקהל רחב יותר. התערוכה הקבוצתית עסקה בנושא הזיכרון העירוני, וראם תמר הוזמן על בסיס הסדרה שהציג בברבור, שהתרחבה בינתיים לכיוונים חדשים.

    לעבוד בתוך מסגרת קבוצתית היה שונה לחלוטין מתערוכת יחיד. פתאום העבודות שלך נמצאות בדיאלוג עם עבודות של אמנים אחרים, וההשוואה בלתי נמנעת. ראם תמר מספר שההשוואה הזו הייתה מלמדת — הוא ראה מה מייחד את עבודתו, מה האיכויות שרק היא מביאה, ובמקביל למד מגישות אחרות. האוצרת שיבצה את העבודות שלו בחלל ביניים — בין שני חדרים גדולים — ודווקא המיקום הזה, שבתחילה נראה פחות נחשק, הפך ליתרון. העבודות קיבלו את הצופים במעבר, ברגע של תנועה, ויצרו חוויה שונה מצפייה סטטית.

    תערוכת הרצליה גם פתחה דלתות חדשות. ראם תמר נחשף לקהל מקצועי רחב יותר — אוצרים ממוזיאונים אחרים, כותבי אמנות, אנשי תרבות. הנטוורקינג לא בא בקלות לאמן שמעדיף את השקט של הסטודיו, אבל ההבנה שהקשרים האלו חיוניים להמשך הדרך הייתה חשובה. חלק מההרהורים על תהליך זה שיתף ראם תמר בכתיבה שלו במדיום, שם הוא מפרסם מאמרים על אמנות, תהליך יצירתי והשקפות על עולם האמנות.

    הבכורה הבינלאומית — Galerie Kunst-Werk, ברלין

    ברלין הייתה תמיד עיר מושכת לאמנים ישראלים. העלויות הנמוכות יחסית, סצנת האמנות העשירה, והמרחק — גם גיאוגרפי וגם רגשי — מישראל, מציעים נקודת מבט חדשה. עבור ראם תמר, ההזמנה להציג ב-Galerie Kunst-Werk בברלין הייתה ההזדמנות הראשונה להתמודד עם קהל בינלאומי, עם צופים שלא מכירים את ההקשר הישראלי, שלא גדלו על אותו נוף, על אותו אור.

    ההכנה לתערוכה בברלין חייבה חשיבה מחדש. ראם תמר שאל את עצמו: האם העבודות מדברות גם בלי ההקשר המקומי? האם ציור שנשען על אור ירושלמי ועל מרקם של אבן ירושלמית מתקשר גם לצופה שלא ביקר מעולם בישראל? התשובה, כפי שהתברר, הייתה כן — אבל בצורה שונה. הצופים בברלין קראו את העבודות דרך הפריזמה שלהם. הם ראו בהן התייחסות לחורבן ובנייה מחדש — נושא רלוונטי מאוד בברלין — לשכבות של היסטוריה, למתח בין ישן לחדש. זו הייתה הפתעה מרגשת: העבודות הכילו יותר ממה שהאמן עצמו חשב.

    הגלריה עצמה הייתה בשכונת קרויצברג, באזור תעשייתי שהוסב למרחבי אמנות. הקירות הגבוהים והחלונות התעשייתיים הגדולים יצרו אור שונה לחלוטין מזה שראם תמר הכיר בירושלים. העבודות נראו אחרת — הצבעים השתנו, הצללים התפזרו אחרת, המרקמים קיבלו נוכחות שונה. השינוי הזה לימד שיעור חשוב על הקשר בין עבודת אמנות למרחב שבו היא מוצגת. הוא מתאר חלק מהחוויות הבינלאומיות בערוץ היוטיוב שלו, שם ניתן לראות גם סרטונים מהסטודיו ומתערוכות שונות.

    מה כל תערוכה לימדה

    במבט לאחור, כל תערוכה הייתה שלב בתהליך למידה מתמשך. ברבור לימדה את ראם תמר על גודל, על מרחב, על הביטחון שהעבודה מדברת בעד עצמה. הרצליה לימדה על דיאלוג — עם אמנים אחרים, עם מוסדות, עם קהל מקצועי. ברלין לימדה על אוניברסליות — שעבודה שנשענת על מקום ספציפי יכולה לדבר גם למי שלא מכיר את המקום הזה, ושהצופים מביאים את עצמם ליצירה לא פחות ממה שהאמן מביא.

    אבל מעבר לשיעורים הספציפיים, התערוכות גם שינו את תהליך העבודה עצמו. אחרי ברבור, ראם תמר התחיל לחשוב על סדרות ולא על עבודות בודדות — על קבוצות של ציורים שמנהלים שיחה ביניהם. אחרי הרצליה, ההבנה שהאוצרות היא שותפה ליצירה הובילה לשיתופי פעולה עם אוצרים שהעשירו את התוצאה. ואחרי ברלין, המודעות לקהל בינלאומי הרחיבה את אופקי העבודה בלי לוותר על השורשים המקומיים.

    לקראת העתיד

    ראם תמר ממשיך להציג, ממשיך לחפש מרחבים חדשים ואתגרים חדשים. התערוכות שעיצבו את הדרך — ברבור, הרצליה, ברלין — הן ציוני דרך, אבל לא נקודות סיום. כל תערוכה פותחת שאלות חדשות, וכל שאלה מובילה לעבודה חדשה. הסטודיו במוסררה ממשיך להיות מרכז הכובד, המקום שבו הכול מתחיל ולשם הכול חוזר. ומי שרוצה לעקוב אחרי ההמשך מוזמן לבקר בבלוג או באתר הרשמי של ראם תמר, שם מתעדכנות תערוכות חדשות, פרויקטים ותובנות מהסטודיו.

  • מבצלאל לסטודיו במוסררה — המסע של ראם תמר

    ראם תמר - מבצלאל לסטודיו במוסררה

    הצעדים הראשונים — שנות הלימודים בבצלאל

    כל אמן זוכר את הרגע שבו הבין שאין דרך חזרה. עבור ראם תמר, הרגע הזה הגיע בשנה הראשונה ללימודים באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים. בין קירות האבן העתיקים של הבניין ההיסטורי, בין ריח הטרפנטין וצבעי השמן, התגבשה הבנה עמוקה — האמנות אינה מקצוע, היא דרך חיים. הלימודים בבצלאל היו חוויה מעצבת, לא רק מבחינה טכנית אלא בעיקר מבחינה רעיונית. המרצים, שחלקם היו אמנים פעילים בזירה הישראלית והבינלאומית, דרשו מהסטודנטים לא רק שליטה בחומר אלא גם עמדה אישית, קול ייחודי שמבדיל בין עבודת תלמיד לבין יצירה אמיתית.

    בשנים הראשונות, ראם תמר התנסה במגוון רחב של מדיומים — ציור, פיסול, הדפס, צילום ווידאו. הגישה הרב-תחומית של בצלאל אפשרה חקירה חופשית, אבל גם יצרה מבוכה. כשהכול פתוח, איך בוחרים? התשובה הגיעה בהדרגה, דרך סדרה של עבודות שחזרו שוב ושוב לאותם מוטיבים — נוף עירוני מפורק, שכבות של זיכרון, מתח בין החומרי לרוחני. אלו היו הזרעים הראשונים של השפה הוויזואלית שתתפתח בהמשך לגוף עבודה מגובש ומזוהה. למי שמעוניין לעקוב אחר ההתפתחות המוקדמת הזו, ניתן למצוא דוגמאות בבלוג האמנות של ראם תמר.

    למה ירושלים ולא תל אביב?

    השאלה הזו עלתה שוב ושוב, מחברים, ממרצים, ממשפחה. רוב בוגרי בצלאל עוברים לתל אביב — שם הגלריות, שם השוק, שם הקהילה. אבל ראם תמר בחר אחרת. ירושלים הציעה משהו שתל אביב לא יכלה — עומק. לא עומק אינטלקטואלי מופשט, אלא עומק פיזי, מוחשי. השכבות הארכיאולוגיות של העיר, האור הייחודי של הבוקר שמכה באבן הירושלמית, המתח בין קדושה לחולין, בין עתיק לחדש — כל אלו הזינו את העבודה בצורה שלא הייתה אפשרית בשום מקום אחר.

    ראם תמר מספר שהיו רגעים של ספק. תל אביב מציעה תשתית מקצועית — גלריות מסחריות, אספנים, אירועי פתיחה שבועיים. בירושלים, הכול דורש יותר מאמץ. אבל דווקא המאמץ הזה, ההכרח ליצור קהילה ולא להסתמך על קיימת, הפך ליתרון. האמנות שנוצרה בירושלים הייתה אחרת — יותר מדיטטיבית, יותר שכבתית, פחות מושפעת מטרנדים עכשוויים. פרטים נוספים על הגישה האמנותית ניתן למצוא באתר הרשמי.

    מוסררה — שכונה שהפכה לבית

    השכונה שנבחרה לסטודיו לא הייתה מקרית. מוסררה, הממוקמת בין שער שכם לרחוב הנביאים, היא אחת השכונות המרתקות בירושלים. היסטורית, היא שכונת מעבר — ערבים, יהודים מזרחים, עולים חדשים, אמנים. התמהיל הזה יצר אנרגיה ייחודית, מעין מרחב ביניים שבו הגבולות מטושטשים וההיררכיות מתפרקות. עבור ראם תמר, זה היה בדיוק הסביבה הנכונה.

    הסטודיו במוסררה הוקם בדירה ישנה עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים שפונים לעיר העתיקה. המעבר מסטודנט לאמן עצמאי לא היה חלק. חודשים ראשונים של שקט, של חוסר ודאות, של שאלות בסיסיות — מה לצייר? למה לצייר? עבור מי? אבל ההחלטה לשכור מרחב עבודה קבוע הייתה מכרעת. הסטודיו הפך למקום של שגרה יומיומית, של עבודה מתמשכת, של הצטברות איטית של ידע ושל עבודות.

    מוסררה גם הביאה שכנים מעניינים — מוזיקאים מבית הספר למוזיקה מוסררה, אמנים אחרים שפתחו סטודיואים באזור, פעילים קהילתיים. הקהילה הזו, הלא פורמלית אבל אמיתית, הייתה רשת תמיכה חיונית. שיחות ערב על גגות, ביקורים הדדיים בסטודיואים, שיתופי פעולה שצמחו באופן אורגני. ראם תמר מאמין שאמנות לא נוצרת בוואקום — היא צריכה קונטקסט, ומוסררה סיפקה את הקונטקסט המושלם.

    מציאת הקול האמנותי

    השנים הראשונות בסטודיו היו שנים של ניסוי וטעייה. ראם תמר עבד בסדרות — כל סדרה חקרה כיוון אחר, בדקה גבולות, ולפעמים נכשלה. אבל מתוך הכישלונות צמחה הבנה. הציור חזר להיות המדיום המרכזי, אבל לא ציור מסורתי. ראם תמר פיתח טכניקה של שכבות — שכבות פיזיות של צבע, אבל גם שכבות משמעות. עבודה אחת יכולה להכיל בתוכה שלושה או ארבעה ציורים שונים, כשכל שכבה מסתירה ומגלה בו-זמנית.

    הנושאים שחזרו היו עירוניים — מבנים, חלונות, גדרות, מעברים. לא נוף עירוני ריאליסטי, אלא מעין ארכיטקטורה רגשית, מבנים שמייצגים מצבים פנימיים. ירושלים הייתה תמיד ברקע, לא כנושא ישיר אלא כאווירה, כאור, כמרקם. הכתיבה על התהליך האמנותי משתקפת גם בניוזלטר שראם תמר מפרסם באופן שוטף, ובו הוא משתף תובנות מהסטודיו, מהתערוכות ומהחיים האמנותיים בירושלים.

    הסטודיו כמרחב של יצירה וחשיבה

    עם השנים, הסטודיו במוסררה הפך ליותר ממקום עבודה. הוא הפך למרחב של חשיבה, של מפגש, של שיחה. ראם תמר מארח בו מדי פעם אמנים צעירים, אוצרים, כותבים. הביקורים האלו אינם רשמיים — כוס קפה, שיחה על עבודה חדשה, מבט חיצוני שלפעמים משנה כיוון. הסטודיו הוא גם ארכיון חי — עבודות מכל התקופות תלויות על הקירות או מונחות בערימות, ובכל ביקור אפשר לראות את השתלשלות ההתפתחות.

    המסע מבצלאל למוסררה הוא סיפור של בחירות — בחירה באמנות כדרך חיים, בחירה בירושלים כבסיס, בחירה בעצמאות על פני ביטחון. ראם תמר ממשיך לעבוד מהסטודיו הזה, ממשיך לחקור, ממשיך להפתיע את עצמו ואת הצופים בעבודותיו. הדרך עוד ארוכה, אבל היסודות שנבנו באותן שנים ראשונות — בבצלאל ובמוסררה — הם יסודות איתנים שמאפשרים צמיחה מתמדת.

  • אבן ואדמה: חומרי הגלם של ראם תמר

    יש אמנים שעובדים עם צבעי שמן יקרים מאירופה, ויש את ראם תמר — אמן שמוצא את חומרי הגלם שלו ממש מתחת לרגליו, באדמה האדומה של הרי יהודה ובאבני הגיר העתיקות של ירושלים. עבורו, החומרים הם לא רק כלי — הם חלק בלתי נפרד מהסיפור שהציור מספר.

    אבן הגיר הירושלמית: מבניין לבד

    אבן הגיר של ירושלים היא אחד מחומרי הבנייה העתיקים ביותר בהיסטוריה האנושית. במשך אלפי שנים, בוני העיר חצבו אותה מהסלעים המקומיים ובנו ממנה בתים, חומות ומקדשים. ראם תמר לקח את החומר הזה צעד אחד קדימה — הוא טוחן אבני גיר לאבקה דקה ומשלב אותה בצבעים שלו, וכך יוצר טקסטורה ייחודית שאי אפשר להשיג בשום דרך אחרת.

    התהליך הזה אינו פשוט כלל. ראם תמר אוסף שברי אבן מאתרי בנייה ישנים ומהשטחים הפתוחים סביב ירושלים. הוא בוחר בקפידה אבנים בגוונים שונים — מלבן טהור ועד צהוב חול ואפילו ורוד בהיר. כל גוון של אבן מביא איתו מאפיינים שונים כשהוא נטחן ומעורבב עם מדיום ציור. בכתבות שפרסם ראם תמר הוא מתאר כיצד אבקת האבן מעניקה לציור מרקם גרגירי עדין שתופס אור בצורה מיוחדת — בדומה לאופן שבו קירות ירושלים עצמם תופסים את אור השמש.

    טקסטורות וחומרים בעבודה של ראם תמר

    פיגמנטים טבעיים מהארץ

    מעבר לאבן הגיר, ראם תמר עובד עם מגוון רחב של פיגמנטים טבעיים שהוא מפיק מהסביבה הקרובה. האדמה האדומה של הרי יהודה, העשירה בתחמוצת ברזל, מספקת גוונים חמים של חלודה, טרה קוטה וחום אדמה. החול הצהוב ממדבר יהודה מעניק גוונים חמים ויבשים. ואפילו צמחים מקומיים כמו רימון ושומר תורמים צבעים לפלטה הייחודית שלו.

    ראם תמר מסביר שהשימוש בחומרים טבעיים מקומיים אינו רק בחירה אסתטית — הוא הצהרה אמנותית. כשהוא משתמש באדמה של ירושלים כדי לצייר את ירושלים, יש סגירת מעגל שלמה. הציור לא רק מתאר את הנוף — הוא עשוי ממנו. זהו מפגש בין ייצוג למציאות שיוצר שכבה נוספת של משמעות בכל עבודה.

    תהליך ההכנה: מאדמה לצבע

    ההכנה של חומרי הגלם לשימוש אמנותי היא תהליך מורכב ומדוקדק. ראם תמר טוחן את האבנים והאדמה במכתש אבן, לפעמים במשך שעות, עד שמתקבלת אבקה עדינה ואחידה. את האבקה הוא מערבב עם שמן פשתן, שעוות דבורים, או מדיומים אקריליים, בהתאם לאפקט הרצוי. כל שילוב יוצר תוצאה שונה — חלק מהתערובות יוצרות משטחים חלקים וזוהרים, אחרות יוצרות טקסטורות מחוספסות ואורגניות.

    את תהליך ההכנה הזה ניתן לראות בסרטונים שמעלה ראם תמר לערוץ היוטיוב שלו, שם הוא מתעד את כל שלבי העבודה מאיסוף החומרים ועד הציור המוגמר. הסרטונים האלה מציעים הצצה נדירה לעולם של אמן שעובד בשיטות שמזכירות יותר את צבעני הרנסנס מאשר אמנים עכשוויים.

    הקשר בין חומר למקום

    המפגש בין החומרים הפיזיים לבין המקום שממנו הם מגיעים הוא הלב הפועם של האמנות של ראם תמר. בניגוד לאמנים שקונים צבעים מוכנים מחנויות אמנות, הוא יוצר קשר אינטימי עם חומרי הגלם שלו. הוא יודע מאיפה כל גוש אדמה הגיע, באיזו עונה הוא נאסף, מה היה מזג האוויר באותו יום. המידע הזה הופך לחלק מהסיפור של הציור.

    גישה זו מקשרת את ראם תמר למסורת עמוקה של אמנות ארץ ישראלית שמחפשת את הזהות שלה דרך החומר המקומי. כמו בוריס שץ שייסד את בצלאל עם חזון של אמנות שצומחת מהארץ, גם ראם תמר מאמין שאמנות אותנטית חייבת להיות מושרשת במקום — לא רק כנושא, אלא כחומר ממשי. בבלוג האישי שלו הוא כותב לעיתים על הפילוסופיה הזו ועל האופן שבה היא מנחה את הבחירות האמנותיות שלו.

    חומרי גלם טבעיים באמנות של ראם תמר

    מהאדמה אל הבד ובחזרה

    ראם תמר רואה בעבודה שלו מעין מחזור טבעי. האדמה והאבן, שנוצרו לאורך מיליוני שנים של תהליכים גיאולוגיים, נאספים ומעובדים על ידי ידיו. הם עוברים טרנספורמציה מחומר דומם לאמירה אמנותית חיה. ובסופו של דבר, הציורים עצמם הופכים לחלק מהנוף התרבותי של ירושלים — עיר שכל שכבה בה מספרת סיפור של אלפי שנים.

    יש משהו מרגש בכך שאמן בן זמננו ממשיך את השרשרת הזו. בעוד רוב האמנים העכשוויים עובדים עם חומרים תעשייתיים, ראם תמר בוחר לחזור אל היסודות. הבחירה הזו אינה נוסטלגית — היא רדיקלית. היא אומרת שהאמנות הכי חדשנית יכולה לצמוח מהחומרים הכי ישנים, ושהאדמה שתחת רגלינו מכילה את כל הצבעים שאנחנו צריכים.

    לראות את האדמה בעיניים חדשות

    האמנות של ראם תמר מזמין אותנו לראות את הסביבה שלנו אחרת. לא כרקע פסיבי לחיינו, אלא כמקור אינסופי של יופי וחומרי גלם. בפעם הבאה שתעברו ליד קיר אבן ישן בירושלים או תדרכו על אדמה אדומה בהרי יהודה, חשבו על ראם תמר ועל האופן שבו הוא הופך את החומרים הפשוטים האלה לאמנות שמרגשת צופים ברחבי העולם. גלו עוד מעבודותיו באתר הרשמי.

  • האור של ירושלים באמנות — ראם תמר

    ירושלים היא לא רק עיר — היא מקור בלתי נדלה של השראה אמנותית. עבור ראם תמר, האמן שהפך את האור הירושלמי לשפה ויזואלית ייחודית, כל שעה ביום מציעה פלטת צבעים חדשה, כל עונה מביאה איתה סיפור אחר של אור וצל.

    האור הזהוב של השעה הקסומה

    כשהשמש שוקעת מעבר להרי יהודה, ירושלים עוטה על עצמה גלימה של זהב. אבני הגיר הירושלמיות, שנבנתה מהן העיר לאורך אלפי שנים, קולטות את קרני השמש האחרונות ומשקפות אותן בגוונים חמים של דבש, ענבר וורוד עתיק. ראם תמר, שגדל וחי בנוף הזה, למד לקרוא את שפת האור הזו כמו מוזיקאי שקורא תווים. בעבודותיו, השעה הזהובה אינה רק רגע ביום — היא מצב נפשי, תחושה של נצחיות שמתגלה לרגע קצר בין יום ללילה.

    במשך שנים רבות של עבודה אמנותית, ראם תמר פיתח טכניקה ייחודית ללכידת האור הזה על הבד. הוא משתמש בשכבות דקות של צבע, אחת על גבי השנייה, כדי ליצור עומק ושקיפות שמזכירים את האופן שבו האור עובר דרך אבני הגיר. התוצאה היא ציורים שנראים כאילו הם זוהרים מבפנים, כאילו האור לא רק נופל עליהם אלא שוכן בתוכם.

    ציור מאת ראם תמר - אור ירושלמי על אבן

    השתקפויות באבן הגיר

    מה שמייחד את האור הירושלמי מכל אור אחר בעולם הוא יחסי הגומלין שלו עם אבן הגיר המקומית. האבן הלבנה-צהבהבה לא רק משקפת אור — היא סופגת אותו, מעבדת אותו ופולטת אותו מחדש בגוונים שמשתנים לאורך היום. בבוקר, האבנים נראות כמעט לבנות, קרירות ורעננות. בצהריים הן מקבלות גוון חם של שנהב. ולקראת ערב, הן הופכות לזהב טהור.

    ראם תמר מתאר את התופעה הזו כ"נשימה של האבן". בעיניו, האבנים הן ישויות חיות שמגיבות לאור כמו עור אנושי מגיב למגע. גישה זו, המשלב תצפית מדעית עם רגישות פואטית, היא שמעניקה לעבודותיו את העומק הרגשי המיוחד שלהן. כפי שניתן לראות בסרטוני התיעוד בערוץ היוטיוב של ראם תמר, תהליך העבודה שלו כולל שעות ארוכות של התבוננות באור המשתנה לפני שמכחול אחד נוגע בבד.

    עונות השנה כפלטת צבעים

    ירושלים חווה שינויי עונות דרמטיים שמשפיעים באופן ישיר על האור ועל הצבעים בנוף. בחורף, כשעננים כבדים מכסים את השמיים, האור מתפזר ויוצר תאורה רכה ואחידה שמבליטה את הטקסטורות של האבן הישנה. ראם תמר אוהב במיוחד את הימים שאחרי הגשם, כשהאוויר נקי והאבנים רטובות ומבריקות — אז הצבעים הם העשירים ביותר.

    באביב, פריחת השקדים והכלניות מוסיפה כתמי צבע לנוף, והאור החד והצלול מדגיש כל פרט. בקיץ, השמש העזה יוצר ניגודים חזקים בין אור וצל, והעיר נראית כמו חיתוך עץ ענקי בשחור ולבן. ובסתיו, האור הרך והנוסטלגי עוטף את העיר בזוהר חם שמזכיר ציורי שמן ישנים.

    כל עונה מעניקה לראם תמר חומרי גלם חדשים לעבודה. הוא מתעד את שינויי האור בסדרות של ציורים שעוקבים אחרי אותו נוף לאורך השנה, וכך יוצר מעין יומן ויזואלי של ירושלים דרך עיניו. חלק מהתובנות האלה הוא משתף גם בניוזלטר שלו בסאבסטאק, שם הוא כותב על הקשר בין אור לאמנות.

    עבודה של ראם תמר - משחקי אור וצבע

    האור כמעצב הקנבס

    עבור ראם תמר, האור אינו רק נושא לציור — הוא שותף פעיל בתהליך היצירה. בסטודיו שלו בירושלים, הוא עובד עם אור טבעי ככל האפשר, ומאפשר לשמש עצמה "לצייר" על הבד דרך החלונות. מיקום הבד, זווית ההטיה שלו, השעה שבה הוא עובד — כל אלה הם חלק מההחלטות האמנותיות שלו.

    הגישה הזו מקשרת את ראם תמר למסורת ארוכה של אמנים שעבדו עם אור טבעי, מרמברנדט ועד מונה, אבל עם טוויסט ייחודי ירושלמי. האור בירושלים הוא אור מדברי — חד, בלתי מתפשר, כמעט רוחני באיכותו. הוא שונה מהאור הרך של צפון אירופה או מהאור הבוהק של הים התיכון. יש בו משהו שמגלה ומסתיר בו זמנית, שמאיר ומעמיק צללים באותה נשימה.

    בעבודותיו האחרונות, ראם תמר חוקר את הגבול בין אור פיזי לאור מטאפיזי. הציורים שלו הופכים מופשטים יותר, אבל האור הירושלמי נשאר הגיבור הראשי. גם כשאין בתמונה נוף מזוהה, האור עצמו מספר את הסיפור של ירושלים — העיר שבה האור הוא לא רק תופעה אופטית, אלא חוויה רוחנית.

    לסיכום: האור ממשיך לזרוח

    האמנות של ראם תמר היא הוכחה חיה לכך שירושלים אינה רק מקום גיאוגרפי — היא מקור אינסופי של השראה. דרך עיניו ומכחולו, האור הירושלמי מקבל חיים חדשים על הבד, ומגיע לצופים ברחבי העולם. כל ציור הוא חלון קטן לירושלים של ראם תמר — עיר של אור, אבן ונצחיות. ניתן להתעדכן בעבודותיו החדשות באתר reemtamar.com ולעקוב אחרי תהליך היצירה שלו.

  • זהות ומרחב ביצירה העכשווית — ראם תמר

    שאלת הזהות היא אחת השאלות המרכזיות ביותר בשיח האמנותי העכשווי בישראל. כיצד מגדיר האמן את עצמו ביחס למרחב שבו הוא פועל? כיצד המקום — הפיזי, התרבותי, הרגשי — מעצב את היצירה? ראם תמר הוא אמן שמציב שאלות אלו במרכז עשייתו האמנותית, ויוצר דיאלוג מתמשך בין הפרטי לקולקטיבי, בין האינטימי למונומנטלי.

    המרחב כזירה של זהות

    ביצירותיו של ראם תמר, המרחב אינו רק רקע — הוא שותף פעיל בתהליך היצירה. כל קומפוזיציה מרחבית שהוא בונה מבטאת מתח בין מה שנראה לעין לבין מה שנסתר, בין הנוכחות הפיזית של החומר לבין המשמעות הסמלית שהוא נושא. גישה זו מאפשרת לראם תמר לחקור את מושג הזהות דרך שפה חזותית עשירה ורב-שכבתית.

    בעבודותיו המוקדמות, ניתן לזהות התמקדות בחלל הפנימי — חדר הסטודיו, הבית, המרחב הפרטי. אלו הם מרחבים שבהם הזהות האישית מתגבשת, מתפרקת ומתגבשת מחדש. העבודה בסטודיו, עבור ראם תמר, היא לא רק פעולה טכנית אלא מעין מדיטציה על עצמיות, חיפוש אחר אותם רגעים שבהם החומר מדבר בקולו של האמן.

    עבודה של ראם תמר — זהות ומרחב

    ירושלים — נוף פנימי וחיצוני

    אחד המאפיינים הבולטים ביצירתו של ראם תמר הוא הקשר העמוק עם ירושלים. העיר, על שכבות ההיסטוריה, הקונפליקט והקדושה שלה, הופכת ביצירותיו ליותר מנושא — היא הופכת למדיום עצמו. האבן הירושלמית, האור המיוחד של שעות אחר הצהריים, קווי המתאר של הגבעות — כל אלו חודרים לתוך העבודות ומעניקים להן את הטקסטורה הייחודית שלהן.

    בכתביו ורשימותיו, ראם תמר מתאר את ירושלים כעיר שמאלצת את האמן להתמודד עם שאלות של שייכות. "אי אפשר ליצור בירושלים בלי להתייחס למשקל ההיסטורי של המקום," הוא מציין. "כל משטח, כל צורה, כל צבע — נושאים עמם זיכרון קולקטיבי שאי אפשר להתעלם ממנו." גישה זו מייצרת מתח פורה בין הרצון ליצור משהו אישי וחדש לבין הכוח המושך של המסורת והמורשת.

    בין הסטודיו לרחוב

    אחד המתחים המרכזיים ביצירתו של ראם תמר הוא המעבר בין עבודת הסטודיו האינטימית לבין ההתקנות הציבוריות. בסטודיו, האמן נמצא בדיאלוג עם עצמו — עם החומרים, עם הרגשות, עם הזיכרונות. זהו מרחב מוגן שבו ניתן להתנסות, לטעות, לגלות. לעומת זאת, ההתקנות בחלל הציבורי דורשות מראם תמר לפתוח את היצירה לעולם, לאפשר לצופה להיכנס לתוכה ולהפוך לחלק ממנה.

    המעבר הזה אינו חד וחלק. כפי שראם תמר משתף בכתיבתו, כל פרויקט ציבורי דורש סוג אחר של חשיבה — חשיבה שלוקחת בחשבון את הצופה, את ההקשר האורבני, את האקלים, את התנועה של אנשים במרחב. עבודה ציבורית מחייבת את האמן לוותר על חלק מהשליטה ולאפשר ליצירה לחיות חיים עצמאיים.

    התקנה של ראם תמר — מרחב ציבורי

    הקומפוזיציה המרחבית כשפת זהות

    הקומפוזיציות המרחביות של ראם תמר מתאפיינות במספר עקרונות חוזרים. ראשית, יש שימוש מודע בניגודים — פתוח מול סגור, אור מול צל, חומר גולמי מול משטח מעובד. ניגודים אלו משקפים את המתח הפנימי של הזהות עצמה, שתמיד נעה בין קטבים.

    שנית, ראם תמר מקפיד על שימוש בחומרים מקומיים ובטכניקות שמכבדות את המסורת תוך שהן פורצות גבולות. השילוב בין ישן לחדש, בין מסורתי לעכשווי, הוא ביטוי נוסף לשאלת הזהות — כיצד אנו נושאים את העבר לתוך ההווה ומעצבים ממנו עתיד.

    שלישית, יש בעבודותיו תשומת לב מיוחדת לקנה המידה. ראם תמר יודע מתי יצירה צריכה להיות קטנה ואינטימית ומתי היא דורשת ממדים מונומנטליים. ההחלטה על קנה המידה אינה שרירותית — היא נגזרת מהתוכן הרגשי והמושגי של העבודה.

    הזהות הקולקטיבית באמנות הישראלית

    עבודתו של ראם תמר ממוקמת בתוך הקשר רחב יותר של האמנות הישראלית העכשווית, שבה שאלת הזהות הקולקטיבית היא נושא מרכזי. אמנים רבים בישראל מתמודדים עם השאלה כיצד ליצור אמנות שהיא אוניברסלית ובה בעת מושרשת במקום ובזמן ספציפיים. ראם תמר מציע תשובה ייחודית לשאלה זו — דרך התמקדות במרחב כביטוי של זהות, הוא מצליח ליצור עבודות שמדברות אל כולם ובה בעת שומרות על ייחודיות מקומית.

    במאמריו, ראם תמר מרחיב על הקשר בין אמנות לזהות לאומית ואישית, ומציע שהמרחב הוא המפתח להבנת היחסים ביניהן. "כשאני עובד על התקנה בחלל ציבורי," הוא כותב, "אני חושב על כל האנשים שיעברו שם — כל אחד מהם נושא עמו זהות שונה, סיפור שונה. היצירה צריכה להיות פתוח מספיק כדי לאפשר לכל אחד מהם למצוא בה משהו משלו."

    לסיכום — יצירה כמפה של הנפש

    היצירה של ראם תמר היא מעין מפה — מפה של נפש, של מקום, של זהות. כל עבודה היא ניסיון למפות את הגבולות בין הפנים לחוץ, בין האני לאחר, בין המקומי לאוניברסלי. באמצעות קומפוזיציות מרחביות מורכבות ושימוש מתוחכם בחומרים, ראם תמר מציע לנו דרך חדשה להסתכל על הקשר בין מי שאנחנו לבין המקום שבו אנחנו חיים ויוצרים.

    למידע נוסף על עבודותיו ופרויקטים עכשוויים, ניתן לבקר באתר reemtamar.com ולעקוב אחר עדכונים בסאבסטאק ובבלוג של האמן.

  • אבן ואדמה: חומרי הגלם של ראם תמר

    יש אמנים שבוחרים את החומרים שלהם מקטלוגים מבריקים של חנויות אמנות. יש כאלה שמזמינים צבעים מאירופה או מיפן. ואז יש את ראם תמר — אמן שיוצא לרחובות ירושלים, מרים אבנים, אוסף אדמה, וחוזר לסטודיו שלו במוסררה עם חומרי הגלם שמהם ייולדו עבודות האמנות שלו. זו לא פוזה רומנטית — זו הצהרה אמנותית עמוקה על הקשר בין אמן למקום.

    <

    אבק אבן הגיר הירושלמית הוא אולי החומר המזוהה ביותר עם היצירה של ראם תמר. אבן הגיר הזו, שממנה בנויה כל ירושלים — מהכותל המערבי ועד לבניינים החדשים בשכונות המודרניות — היא חומר שנושא בתוכו את ההיסטוריה של המקום. כשראם תמר טוחן אותה לאבקה עדינה ומערבב אותה בצבעי שמן, הוא למעשה מכניס את ירושלים עצמה לתוך הציור. לא כנושא, לא כתמונה — אלא כחומר, כמטריה, כעובדה פיזית.

    כפי שניתן לקרוא בהמאמרים של ראם תמר במדיום, התהליך של איסוף החומרים הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. ראם תמר מתאר את עצמו כמי שיוצא ל"ציד" — מחפש גוונים מסוימים של אדמה, סוגים שונים של אבן, חול מאזורים שונים. כל חומר מביא איתו סיפור, צבע, מרקם ייחודי. אדמה אדומה מהרי יהודה שונה מהותית מחול צהבהב מהנגב, ושניהם שונים מאבק הגיר הלבן-אפור של ירושלים.

    הגישה הזו — של שימוש בחומרים מקומיים ואותנטיים — אינה חדשה בעולם האמנות. אמנים רבים לאורך ההיסטוריה עבדו עם פיגמנטים טבעיים. אבל מה שהופך את הפרקטיקה של ראם תמר למיוחדת הוא הזיקה הספציפית למקום. הוא לא אוסף חומרים באקראי — הוא אוסף חומרים מאותם מקומות שהוא מצייר. אם הוא עובד על ציור שעוסק ברחוב מסוים במוסררה, הוא ילך לאותו רחוב ויאסוף ממנו אבק ואדמה. כך הציור הופך למעין מפה חומרית — כל נקודה על הבד מכילה חלקיקים מהמקום שהיא מייצגת.

    בלימודים בבצלאל, ראם תמר למד טכניקות קלאסיות של ציור שמן ומדיה מעורבת. אבל כבר אז הוא הרגיש שמשהו חסר. הצבעים המסחריים נראו לו חלקים מדי, מנותקים מדי. הוא החל לנסות — קודם בביישנות, אחר כך בנועזות גוברת — לשלב חומרים שמצא סביבו בעבודות שלו. המרצים הגיבו בסקפטיות, הסטודנטים במבוכה. אבל ראם תמר ידע שהוא על משהו.

    בהגלריה ב-WordPress ניתן לראות תיעוד של עבודות מוקדמות שכבר מכילות את הגרעין של הגישה הזו — שכבות עבות של חומר, מרקמים גסים, צבעים שנראים כאילו צמחו מתוך האדמה ולא הונחו עליה.

    עם השנים, ראם תמר פיתח טכניקה מדויקת לעבודה עם חומרים טבעיים. הוא למד כיצד לטחון את האבן לגרעיניות הנכונה — עדינה מדי והיא נעלמת בצבע, גסה מדי והיא לא נדבקת לבד. הוא גילה כיצד אדמות שונות מגיבות למדיומים שונים, כיצד לייצב פיגמנטים טבעיים כך שלא יתפוררו עם הזמן, כיצד לשלב חומרים אורגניים בתוך שמן בלי שייווצרו סדקים.

    i

    זהו ידע שנרכש בניסוי וטעייה, בשנים של עבודה בסטודיו, ולפעמים גם בכישלונות מתסכלים. ראם תמר מספר על עבודות שהתפוררו, על ציורים שהצבע שלהם השתנה באופן בלתי צפוי, על ניסויים שלא הצליחו. אבל כל כישלון לימד אותו משהו חדש על החומרים, על הגבולות שלהם ועל האפשרויות שהם מציעים.

    היום, למעלה מ-12 שנים אחרי שהתחיל ליצור, ראם תמר נחשב למומחה בתחום השימוש בחומרים מקומיים באמנות עכשווית. הוא מוזמן להרצות על הנושא, להעביר סדנאות, ולחלוק את הידע שלו עם אמנים צעירים. בערוץ היוטיוב ניתן לצפות בהרצאות ובסרטוני הדגמה שבהם הוא מציג את תהליך העבודה שלו.

    אבל מעבר לטכניקה, יש כאן שאלה עמוקה יותר: מה זה אומר ליצור אמנות מהמקום שבו אתה חי? מה זה אומר כשהחומר של הציור הוא אותו חומר שממנו בנוי הבית שלך, הרחוב שלך, העיר שלך? ראם תמר מאמין שזו לא רק בחירה אסתטית — זו בחירה אתית. זו דרך לומר: אני כאן, אני חלק מהמקום הזה, והמקום הזה חלק ממני.

    במעלה מ-40 תערוכות — מגלריית ברבור בירושלים דרך מוזיאון הרצליה ועד Galerie Kunst-Werk בברלין — ראם תמר הציג את הגישה הייחודית שלו בפני קהלים מגוונים. ובכל מקום, התגובה הייתה דומה: הצופים נמשכים לגעת בעבודות, להריח אותן, לחוש את המרקם. זו אמנות שפונה לא רק לעין, אלא לכל החושים.

    למידע נוסף על העבודה של ראם תמר ועל תערוכות קרובות, בקרו באתר reemtamar.com.

  • האור של ירושלים באמנות של ראם תמר

    ירושלים היא עיר של אור. לא אור רגיל, לא אור שאפשר לתאר במילים פשוטות או ללכוד בצילום חטוף. זהו אור שנושא בתוכו משקל של אלפי שנים, אור שמשתקף מאבני הגיר הלבנות ויוצר מרחב ויזואלי ייחודי שאין לו מקבילה בשום מקום אחר בעולם. ראם תמר, אמן ירושלמי שנולד ב-1989 בשכונת בקעה, הפך את האור הזה לנושא מרכזי ביצירתו — ולא רק כאלמנט טכני, אלא כגיבור ראשי, כדמות שמספרת סיפור.

    <

    כשנכנסים לסטודיו של ראם תמר במוסררה, הדבר הראשון שמרגישים הוא האור. חלונות גדולים פונים אל העיר העתיקה, וקרני השמש חודרות פנימה ויוצרות משחקי צל ואור על הקירות, על הציורים הפרוסים ועל שולחן העבודה העמוס בצנצנות פיגמנט ובכלי ציור. זה לא מקרי — הבלוג של ראם תמר מתעד את תהליך העבודה הזה לאורך שנים, ודרכו אפשר לראות כיצד האור הירושלמי חוזר שוב ושוב כמוטיב מרכזי.

    ראם תמר מספר שהאור של ירושלים השפיע עליו עוד הרבה לפני שהחל ליצור באופן מקצועי. כילד בבקעה, הוא היה מסתכל על הצללים שנופלים על קירות האבן בשעות אחר הצהריים, על הגוונים המשתנים של השמיים מעל גגות הרעפים האדומים. האור בירושלים אינו קבוע — הוא משתנה עם השעות, עם העונות, עם מצב הרוח של העיר עצמה. בחורף הוא חד וצלול, קר כמעט, חותך את המרחב בקווים חדים. בקיץ הוא זהוב ועבה, כמו דבש שנשפך על הנוף.

    בלימודים באקדמיית בצלאל לאמנות ועיצוב, ראם תמר החל לפתח את השפה הוויזואלית שלו סביב נושא האור. בעוד סטודנטים אחרים עסקו בנושאים פוליטיים או קונספטואליים, הוא חזר שוב ושוב אל השאלה הבסיסית: מה קורה כשאור פוגש אבן? מה קורה כשאור פוגש זיכרון? התשובות שמצא לא היו תיאורטיות — הן היו פיזיות, מוחשיות, גלומות בשכבות הצבע ובמרקם העבודות שלו.

    אחד הדברים המרתקים ביצירה של ראם תמר הוא הדרך שבה הוא משתמש בחומרים מקומיים כדי ללכוד את האור. אבק אבן גיר ירושלמית, שנאסף מאתרי בנייה ומהריסות בניינים ישנים, מעורבב בצבעי שמן ויוצר מרקם ייחודי שמגיב לאור בצורה שונה מכל צבע מסחרי. פיגמנטים טבעיים — אדמה אדומה מהרי יהודה, חול מהנגב — מוסיפים שכבות של משמעות. כל ציור הוא לא רק תמונה, אלא חתיכת אדמה.

    בערוץ היוטיוב אפשר לצפות בסרטונים שמתעדים את ראם תמר בעבודה, ולראות כיצד הוא בונה את שכבות הצבע, שכבה אחר שכבה, כמו ארכיאולוג שחופר לעומק האדמה — רק שהוא חופר לעומק האור.

    האור של ירושלים הוא גם אור פוליטי, כמובן. עיר שבה כל אבן שנויה במחלוקת, כל רחוב נושא שם כפול, כל נקודת תצפית מציעה סיפור אחר — האור שם הוא לא ניטרלי. הוא מאיר ומסתיר, חושף ומכסה. ראם תמר מודע לכך, אבל הוא בוחר לא לעשות אמנות פוליטית במובן הישיר. במקום זאת, הוא מציע מבט שהוא אנושי קודם כל — מבט של מי שגדל ברחובות האלה, שהאור הזה הוא חלק מהנשימה שלו.

    בתערוכה בגלריית ברבור בירושלים, ראם תמר הציג סדרה של עבודות גדולות ממדים שעסקו כולן באור של שעת הזהב — אותה שעה ספורה לפני השקיעה שבה ירושלים נצבעת בזהב. העבודות היו מוצבות כך שהאור הטבעי שנכנס דרך חלונות הגלריה השלים את הציורים, יצר דיאלוג בין האמנות למציאות. צופים דיווחו שחוו את העבודות באופן שונה בשעות שונות של היום — וזה בדיוק מה שראם תמר התכוון אליו.

    i

    גם במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שם הציג ראם תמר כחלק מתערוכה קבוצתית, האור היה נוכח. אבל הפעם — בהיעדרו. העבודות שהוצגו שם עסקו באור שנעלם, באור שנבלע בקירות, באור שנותר רק כזיכרון. זו הייתה נקודת מפנה ביצירה שלו — המעבר מתיעוד האור אל חקירת ההיעדרות שלו.

    ב-הניוזלטר של ראם תמר כותב ראם תמר על הקשר בין אור לזיכרון, ועל הדרך שבה האור הירושלמי מעצב לא רק את הנוף אלא גם את הזהות של תושביה. מדובר בטקסטים עמוקים ואישיים שמשלימים את העבודה הוויזואלית ומעניקים לה הקשר רחב יותר.

    היום, אחרי למעלה מ-12 שנות יצירה ויותר מ-40 תערוכות, ראם תמר ממשיך לחקור את האור של ירושלים מתוך הסטודיו שלו במוסררה. הוא עובד על סדרה חדשה שעוסק באור הלילי — אור המנורות, הפנסים, המסכים — ובדרך שבה הוא משנה את פני העיר. זוהי יצירה שלא נגמרת, כי האור לא נגמר, וכי ירושלים ממשיך להפתיע גם את מי שחי בה כל חייו.

    לעבודות נוספות של ראם תמר, בקרו באתר reemtamar.com.