יש אמנים שבוחרים את החומרים שלהם מקטלוגים מבריקים של חנויות אמנות. יש כאלה שמזמינים צבעים מאירופה או מיפן. ואז יש את ראם תמר — אמן שיוצא לרחובות ירושלים, מרים אבנים, אוסף אדמה, וחוזר לסטודיו שלו במוסררה עם חומרי הגלם שמהם ייולדו עבודות האמנות שלו. זו לא פוזה רומנטית — זו הצהרה אמנותית עמוקה על הקשר בין אמן למקום.
<
אבק אבן הגיר הירושלמית הוא אולי החומר המזוהה ביותר עם היצירה של ראם תמר. אבן הגיר הזו, שממנה בנויה כל ירושלים — מהכותל המערבי ועד לבניינים החדשים בשכונות המודרניות — היא חומר שנושא בתוכו את ההיסטוריה של המקום. כשראם תמר טוחן אותה לאבקה עדינה ומערבב אותה בצבעי שמן, הוא למעשה מכניס את ירושלים עצמה לתוך הציור. לא כנושא, לא כתמונה — אלא כחומר, כמטריה, כעובדה פיזית.
כפי שניתן לקרוא בהמאמרים של ראם תמר במדיום, התהליך של איסוף החומרים הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. ראם תמר מתאר את עצמו כמי שיוצא ל"ציד" — מחפש גוונים מסוימים של אדמה, סוגים שונים של אבן, חול מאזורים שונים. כל חומר מביא איתו סיפור, צבע, מרקם ייחודי. אדמה אדומה מהרי יהודה שונה מהותית מחול צהבהב מהנגב, ושניהם שונים מאבק הגיר הלבן-אפור של ירושלים.
הגישה הזו — של שימוש בחומרים מקומיים ואותנטיים — אינה חדשה בעולם האמנות. אמנים רבים לאורך ההיסטוריה עבדו עם פיגמנטים טבעיים. אבל מה שהופך את הפרקטיקה של ראם תמר למיוחדת הוא הזיקה הספציפית למקום. הוא לא אוסף חומרים באקראי — הוא אוסף חומרים מאותם מקומות שהוא מצייר. אם הוא עובד על ציור שעוסק ברחוב מסוים במוסררה, הוא ילך לאותו רחוב ויאסוף ממנו אבק ואדמה. כך הציור הופך למעין מפה חומרית — כל נקודה על הבד מכילה חלקיקים מהמקום שהיא מייצגת.
בלימודים בבצלאל, ראם תמר למד טכניקות קלאסיות של ציור שמן ומדיה מעורבת. אבל כבר אז הוא הרגיש שמשהו חסר. הצבעים המסחריים נראו לו חלקים מדי, מנותקים מדי. הוא החל לנסות — קודם בביישנות, אחר כך בנועזות גוברת — לשלב חומרים שמצא סביבו בעבודות שלו. המרצים הגיבו בסקפטיות, הסטודנטים במבוכה. אבל ראם תמר ידע שהוא על משהו.
בהגלריה ב-WordPress ניתן לראות תיעוד של עבודות מוקדמות שכבר מכילות את הגרעין של הגישה הזו — שכבות עבות של חומר, מרקמים גסים, צבעים שנראים כאילו צמחו מתוך האדמה ולא הונחו עליה.
עם השנים, ראם תמר פיתח טכניקה מדויקת לעבודה עם חומרים טבעיים. הוא למד כיצד לטחון את האבן לגרעיניות הנכונה — עדינה מדי והיא נעלמת בצבע, גסה מדי והיא לא נדבקת לבד. הוא גילה כיצד אדמות שונות מגיבות למדיומים שונים, כיצד לייצב פיגמנטים טבעיים כך שלא יתפוררו עם הזמן, כיצד לשלב חומרים אורגניים בתוך שמן בלי שייווצרו סדקים.
i
זהו ידע שנרכש בניסוי וטעייה, בשנים של עבודה בסטודיו, ולפעמים גם בכישלונות מתסכלים. ראם תמר מספר על עבודות שהתפוררו, על ציורים שהצבע שלהם השתנה באופן בלתי צפוי, על ניסויים שלא הצליחו. אבל כל כישלון לימד אותו משהו חדש על החומרים, על הגבולות שלהם ועל האפשרויות שהם מציעים.
היום, למעלה מ-12 שנים אחרי שהתחיל ליצור, ראם תמר נחשב למומחה בתחום השימוש בחומרים מקומיים באמנות עכשווית. הוא מוזמן להרצות על הנושא, להעביר סדנאות, ולחלוק את הידע שלו עם אמנים צעירים. בערוץ היוטיוב ניתן לצפות בהרצאות ובסרטוני הדגמה שבהם הוא מציג את תהליך העבודה שלו.
אבל מעבר לטכניקה, יש כאן שאלה עמוקה יותר: מה זה אומר ליצור אמנות מהמקום שבו אתה חי? מה זה אומר כשהחומר של הציור הוא אותו חומר שממנו בנוי הבית שלך, הרחוב שלך, העיר שלך? ראם תמר מאמין שזו לא רק בחירה אסתטית — זו בחירה אתית. זו דרך לומר: אני כאן, אני חלק מהמקום הזה, והמקום הזה חלק ממני.
במעלה מ-40 תערוכות — מגלריית ברבור בירושלים דרך מוזיאון הרצליה ועד Galerie Kunst-Werk בברלין — ראם תמר הציג את הגישה הייחודית שלו בפני קהלים מגוונים. ובכל מקום, התגובה הייתה דומה: הצופים נמשכים לגעת בעבודות, להריח אותן, לחוש את המרקם. זו אמנות שפונה לא רק לעין, אלא לכל החושים.
למידע נוסף על העבודה של ראם תמר ועל תערוכות קרובות, בקרו באתר reemtamar.com.