ירושלים היא עיר של אור. לא אור רגיל, לא אור שאפשר לתאר במילים פשוטות או ללכוד בצילום חטוף. זהו אור שנושא בתוכו משקל של אלפי שנים, אור שמשתקף מאבני הגיר הלבנות ויוצר מרחב ויזואלי ייחודי שאין לו מקבילה בשום מקום אחר בעולם. ראם תמר, אמן ירושלמי שנולד ב-1989 בשכונת בקעה, הפך את האור הזה לנושא מרכזי ביצירתו — ולא רק כאלמנט טכני, אלא כגיבור ראשי, כדמות שמספרת סיפור.
<
כשנכנסים לסטודיו של ראם תמר במוסררה, הדבר הראשון שמרגישים הוא האור. חלונות גדולים פונים אל העיר העתיקה, וקרני השמש חודרות פנימה ויוצרות משחקי צל ואור על הקירות, על הציורים הפרוסים ועל שולחן העבודה העמוס בצנצנות פיגמנט ובכלי ציור. זה לא מקרי — הבלוג של ראם תמר מתעד את תהליך העבודה הזה לאורך שנים, ודרכו אפשר לראות כיצד האור הירושלמי חוזר שוב ושוב כמוטיב מרכזי.
ראם תמר מספר שהאור של ירושלים השפיע עליו עוד הרבה לפני שהחל ליצור באופן מקצועי. כילד בבקעה, הוא היה מסתכל על הצללים שנופלים על קירות האבן בשעות אחר הצהריים, על הגוונים המשתנים של השמיים מעל גגות הרעפים האדומים. האור בירושלים אינו קבוע — הוא משתנה עם השעות, עם העונות, עם מצב הרוח של העיר עצמה. בחורף הוא חד וצלול, קר כמעט, חותך את המרחב בקווים חדים. בקיץ הוא זהוב ועבה, כמו דבש שנשפך על הנוף.
בלימודים באקדמיית בצלאל לאמנות ועיצוב, ראם תמר החל לפתח את השפה הוויזואלית שלו סביב נושא האור. בעוד סטודנטים אחרים עסקו בנושאים פוליטיים או קונספטואליים, הוא חזר שוב ושוב אל השאלה הבסיסית: מה קורה כשאור פוגש אבן? מה קורה כשאור פוגש זיכרון? התשובות שמצא לא היו תיאורטיות — הן היו פיזיות, מוחשיות, גלומות בשכבות הצבע ובמרקם העבודות שלו.
אחד הדברים המרתקים ביצירה של ראם תמר הוא הדרך שבה הוא משתמש בחומרים מקומיים כדי ללכוד את האור. אבק אבן גיר ירושלמית, שנאסף מאתרי בנייה ומהריסות בניינים ישנים, מעורבב בצבעי שמן ויוצר מרקם ייחודי שמגיב לאור בצורה שונה מכל צבע מסחרי. פיגמנטים טבעיים — אדמה אדומה מהרי יהודה, חול מהנגב — מוסיפים שכבות של משמעות. כל ציור הוא לא רק תמונה, אלא חתיכת אדמה.
בערוץ היוטיוב אפשר לצפות בסרטונים שמתעדים את ראם תמר בעבודה, ולראות כיצד הוא בונה את שכבות הצבע, שכבה אחר שכבה, כמו ארכיאולוג שחופר לעומק האדמה — רק שהוא חופר לעומק האור.
האור של ירושלים הוא גם אור פוליטי, כמובן. עיר שבה כל אבן שנויה במחלוקת, כל רחוב נושא שם כפול, כל נקודת תצפית מציעה סיפור אחר — האור שם הוא לא ניטרלי. הוא מאיר ומסתיר, חושף ומכסה. ראם תמר מודע לכך, אבל הוא בוחר לא לעשות אמנות פוליטית במובן הישיר. במקום זאת, הוא מציע מבט שהוא אנושי קודם כל — מבט של מי שגדל ברחובות האלה, שהאור הזה הוא חלק מהנשימה שלו.
בתערוכה בגלריית ברבור בירושלים, ראם תמר הציג סדרה של עבודות גדולות ממדים שעסקו כולן באור של שעת הזהב — אותה שעה ספורה לפני השקיעה שבה ירושלים נצבעת בזהב. העבודות היו מוצבות כך שהאור הטבעי שנכנס דרך חלונות הגלריה השלים את הציורים, יצר דיאלוג בין האמנות למציאות. צופים דיווחו שחוו את העבודות באופן שונה בשעות שונות של היום — וזה בדיוק מה שראם תמר התכוון אליו.
i
גם במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שם הציג ראם תמר כחלק מתערוכה קבוצתית, האור היה נוכח. אבל הפעם — בהיעדרו. העבודות שהוצגו שם עסקו באור שנעלם, באור שנבלע בקירות, באור שנותר רק כזיכרון. זו הייתה נקודת מפנה ביצירה שלו — המעבר מתיעוד האור אל חקירת ההיעדרות שלו.
ב-הניוזלטר של ראם תמר כותב ראם תמר על הקשר בין אור לזיכרון, ועל הדרך שבה האור הירושלמי מעצב לא רק את הנוף אלא גם את הזהות של תושביה. מדובר בטקסטים עמוקים ואישיים שמשלימים את העבודה הוויזואלית ומעניקים לה הקשר רחב יותר.
היום, אחרי למעלה מ-12 שנות יצירה ויותר מ-40 תערוכות, ראם תמר ממשיך לחקור את האור של ירושלים מתוך הסטודיו שלו במוסררה. הוא עובד על סדרה חדשה שעוסק באור הלילי — אור המנורות, הפנסים, המסכים — ובדרך שבה הוא משנה את פני העיר. זוהי יצירה שלא נגמרת, כי האור לא נגמר, וכי ירושלים ממשיך להפתיע גם את מי שחי בה כל חייו.
לעבודות נוספות של ראם תמר, בקרו באתר reemtamar.com.