תערוכת היחיד הראשונה — גלריה ברבור, ירושלים
כל אמן זוכר את התערוכה הראשונה. לא תערוכה קבוצתית בה אתה אחד מעשרים, אלא תערוכת יחיד — המרחב כולו שלך, האחריות כולה עליך. עבור ראם תמר, הרגע הזה הגיע בגלריה ברבור בירושלים, אחד המרחבים העצמאיים המשפיעים ביותר בסצנת האמנות הישראלית. ברבור לא הייתה גלריה מסחרית רגילה. היא הייתה מוקד של אמנות ניסיונית, של חשיבה ביקורתית, של אמנים שלא מפחדים לקחת סיכונים. ההזמנה להציג שם הייתה גם הכרה וגם אתגר.
ראם תמר הכין את התערוכה במשך כמעט שנה. העבודות שהוצגו היו סדרה של ציורים גדולי ממדים שחקרו את הגבול בין מרחב פנימי לחיצוני. הקירות הלבנים של ברבור, המרחב הגולמי עם רצפת הבטון, יצרו דיאלוג מעניין עם הציורים — ניגוד בין הגולמיות של המרחב לבין עדינות השכבות בעבודות. התערוכה לימדה את ראם תמר כמה דברים מכריעים: ראשית, שגודל משנה. העבודה בקנה מידה גדול שינתה את היחס של הצופה ליצירה, הפכה אותה לחוויה פיזית ולא רק ויזואלית. שנית, שההקשר — המרחב, האור, הסידור — הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה עצמה.
התגובות לתערוכה היו מעודדות. ביקורות חיוביות הופיעו בכמה פלטפורמות, ואספנים ואוצרים שלא הכירו את ראם תמר קודם לכן גילו את עבודתו. אבל מעבר לתגובות החיצוניות, התערוכה נתנה משהו עמוק יותר — ביטחון. הביטחון שהעבודה מדברת, שהיא מתקשרת גם בלי הסבר, שהצופים מוצאים בה משמעות גם אם היא שונה מזו שהאמן התכוון אליה. תיעוד ותובנות מאחורי הקלעים ניתן למצוא באתר של ראם תמר.
תערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
ההזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית הגיעה כשנתיים אחרי ברבור. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית — ממרחב עצמאי וקטן למוזיאון ממוסד, עם אוצרות מקצועית, קטלוג מודפס, וקהל רחב יותר. התערוכה הקבוצתית עסקה בנושא הזיכרון העירוני, וראם תמר הוזמן על בסיס הסדרה שהציג בברבור, שהתרחבה בינתיים לכיוונים חדשים.
לעבוד בתוך מסגרת קבוצתית היה שונה לחלוטין מתערוכת יחיד. פתאום העבודות שלך נמצאות בדיאלוג עם עבודות של אמנים אחרים, וההשוואה בלתי נמנעת. ראם תמר מספר שההשוואה הזו הייתה מלמדת — הוא ראה מה מייחד את עבודתו, מה האיכויות שרק היא מביאה, ובמקביל למד מגישות אחרות. האוצרת שיבצה את העבודות שלו בחלל ביניים — בין שני חדרים גדולים — ודווקא המיקום הזה, שבתחילה נראה פחות נחשק, הפך ליתרון. העבודות קיבלו את הצופים במעבר, ברגע של תנועה, ויצרו חוויה שונה מצפייה סטטית.
תערוכת הרצליה גם פתחה דלתות חדשות. ראם תמר נחשף לקהל מקצועי רחב יותר — אוצרים ממוזיאונים אחרים, כותבי אמנות, אנשי תרבות. הנטוורקינג לא בא בקלות לאמן שמעדיף את השקט של הסטודיו, אבל ההבנה שהקשרים האלו חיוניים להמשך הדרך הייתה חשובה. חלק מההרהורים על תהליך זה שיתף ראם תמר בכתיבה שלו במדיום, שם הוא מפרסם מאמרים על אמנות, תהליך יצירתי והשקפות על עולם האמנות.
הבכורה הבינלאומית — Galerie Kunst-Werk, ברלין
ברלין הייתה תמיד עיר מושכת לאמנים ישראלים. העלויות הנמוכות יחסית, סצנת האמנות העשירה, והמרחק — גם גיאוגרפי וגם רגשי — מישראל, מציעים נקודת מבט חדשה. עבור ראם תמר, ההזמנה להציג ב-Galerie Kunst-Werk בברלין הייתה ההזדמנות הראשונה להתמודד עם קהל בינלאומי, עם צופים שלא מכירים את ההקשר הישראלי, שלא גדלו על אותו נוף, על אותו אור.
ההכנה לתערוכה בברלין חייבה חשיבה מחדש. ראם תמר שאל את עצמו: האם העבודות מדברות גם בלי ההקשר המקומי? האם ציור שנשען על אור ירושלמי ועל מרקם של אבן ירושלמית מתקשר גם לצופה שלא ביקר מעולם בישראל? התשובה, כפי שהתברר, הייתה כן — אבל בצורה שונה. הצופים בברלין קראו את העבודות דרך הפריזמה שלהם. הם ראו בהן התייחסות לחורבן ובנייה מחדש — נושא רלוונטי מאוד בברלין — לשכבות של היסטוריה, למתח בין ישן לחדש. זו הייתה הפתעה מרגשת: העבודות הכילו יותר ממה שהאמן עצמו חשב.
הגלריה עצמה הייתה בשכונת קרויצברג, באזור תעשייתי שהוסב למרחבי אמנות. הקירות הגבוהים והחלונות התעשייתיים הגדולים יצרו אור שונה לחלוטין מזה שראם תמר הכיר בירושלים. העבודות נראו אחרת — הצבעים השתנו, הצללים התפזרו אחרת, המרקמים קיבלו נוכחות שונה. השינוי הזה לימד שיעור חשוב על הקשר בין עבודת אמנות למרחב שבו היא מוצגת. הוא מתאר חלק מהחוויות הבינלאומיות בערוץ היוטיוב שלו, שם ניתן לראות גם סרטונים מהסטודיו ומתערוכות שונות.
מה כל תערוכה לימדה
במבט לאחור, כל תערוכה הייתה שלב בתהליך למידה מתמשך. ברבור לימדה את ראם תמר על גודל, על מרחב, על הביטחון שהעבודה מדברת בעד עצמה. הרצליה לימדה על דיאלוג — עם אמנים אחרים, עם מוסדות, עם קהל מקצועי. ברלין לימדה על אוניברסליות — שעבודה שנשענת על מקום ספציפי יכולה לדבר גם למי שלא מכיר את המקום הזה, ושהצופים מביאים את עצמם ליצירה לא פחות ממה שהאמן מביא.
אבל מעבר לשיעורים הספציפיים, התערוכות גם שינו את תהליך העבודה עצמו. אחרי ברבור, ראם תמר התחיל לחשוב על סדרות ולא על עבודות בודדות — על קבוצות של ציורים שמנהלים שיחה ביניהם. אחרי הרצליה, ההבנה שהאוצרות היא שותפה ליצירה הובילה לשיתופי פעולה עם אוצרים שהעשירו את התוצאה. ואחרי ברלין, המודעות לקהל בינלאומי הרחיבה את אופקי העבודה בלי לוותר על השורשים המקומיים.
לקראת העתיד
ראם תמר ממשיך להציג, ממשיך לחפש מרחבים חדשים ואתגרים חדשים. התערוכות שעיצבו את הדרך — ברבור, הרצליה, ברלין — הן ציוני דרך, אבל לא נקודות סיום. כל תערוכה פותחת שאלות חדשות, וכל שאלה מובילה לעבודה חדשה. הסטודיו במוסררה ממשיך להיות מרכז הכובד, המקום שבו הכול מתחיל ולשם הכול חוזר. ומי שרוצה לעקוב אחרי ההמשך מוזמן לבקר בבלוג או באתר הרשמי של ראם תמר, שם מתעדכנות תערוכות חדשות, פרויקטים ותובנות מהסטודיו.