הצעדים הראשונים — שנות הלימודים בבצלאל
כל אמן זוכר את הרגע שבו הבין שאין דרך חזרה. עבור ראם תמר, הרגע הזה הגיע בשנה הראשונה ללימודים באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים. בין קירות האבן העתיקים של הבניין ההיסטורי, בין ריח הטרפנטין וצבעי השמן, התגבשה הבנה עמוקה — האמנות אינה מקצוע, היא דרך חיים. הלימודים בבצלאל היו חוויה מעצבת, לא רק מבחינה טכנית אלא בעיקר מבחינה רעיונית. המרצים, שחלקם היו אמנים פעילים בזירה הישראלית והבינלאומית, דרשו מהסטודנטים לא רק שליטה בחומר אלא גם עמדה אישית, קול ייחודי שמבדיל בין עבודת תלמיד לבין יצירה אמיתית.
בשנים הראשונות, ראם תמר התנסה במגוון רחב של מדיומים — ציור, פיסול, הדפס, צילום ווידאו. הגישה הרב-תחומית של בצלאל אפשרה חקירה חופשית, אבל גם יצרה מבוכה. כשהכול פתוח, איך בוחרים? התשובה הגיעה בהדרגה, דרך סדרה של עבודות שחזרו שוב ושוב לאותם מוטיבים — נוף עירוני מפורק, שכבות של זיכרון, מתח בין החומרי לרוחני. אלו היו הזרעים הראשונים של השפה הוויזואלית שתתפתח בהמשך לגוף עבודה מגובש ומזוהה. למי שמעוניין לעקוב אחר ההתפתחות המוקדמת הזו, ניתן למצוא דוגמאות בבלוג האמנות של ראם תמר.
למה ירושלים ולא תל אביב?
השאלה הזו עלתה שוב ושוב, מחברים, ממרצים, ממשפחה. רוב בוגרי בצלאל עוברים לתל אביב — שם הגלריות, שם השוק, שם הקהילה. אבל ראם תמר בחר אחרת. ירושלים הציעה משהו שתל אביב לא יכלה — עומק. לא עומק אינטלקטואלי מופשט, אלא עומק פיזי, מוחשי. השכבות הארכיאולוגיות של העיר, האור הייחודי של הבוקר שמכה באבן הירושלמית, המתח בין קדושה לחולין, בין עתיק לחדש — כל אלו הזינו את העבודה בצורה שלא הייתה אפשרית בשום מקום אחר.
ראם תמר מספר שהיו רגעים של ספק. תל אביב מציעה תשתית מקצועית — גלריות מסחריות, אספנים, אירועי פתיחה שבועיים. בירושלים, הכול דורש יותר מאמץ. אבל דווקא המאמץ הזה, ההכרח ליצור קהילה ולא להסתמך על קיימת, הפך ליתרון. האמנות שנוצרה בירושלים הייתה אחרת — יותר מדיטטיבית, יותר שכבתית, פחות מושפעת מטרנדים עכשוויים. פרטים נוספים על הגישה האמנותית ניתן למצוא באתר הרשמי.
מוסררה — שכונה שהפכה לבית
השכונה שנבחרה לסטודיו לא הייתה מקרית. מוסררה, הממוקמת בין שער שכם לרחוב הנביאים, היא אחת השכונות המרתקות בירושלים. היסטורית, היא שכונת מעבר — ערבים, יהודים מזרחים, עולים חדשים, אמנים. התמהיל הזה יצר אנרגיה ייחודית, מעין מרחב ביניים שבו הגבולות מטושטשים וההיררכיות מתפרקות. עבור ראם תמר, זה היה בדיוק הסביבה הנכונה.
הסטודיו במוסררה הוקם בדירה ישנה עם תקרות גבוהות וחלונות גדולים שפונים לעיר העתיקה. המעבר מסטודנט לאמן עצמאי לא היה חלק. חודשים ראשונים של שקט, של חוסר ודאות, של שאלות בסיסיות — מה לצייר? למה לצייר? עבור מי? אבל ההחלטה לשכור מרחב עבודה קבוע הייתה מכרעת. הסטודיו הפך למקום של שגרה יומיומית, של עבודה מתמשכת, של הצטברות איטית של ידע ושל עבודות.
מוסררה גם הביאה שכנים מעניינים — מוזיקאים מבית הספר למוזיקה מוסררה, אמנים אחרים שפתחו סטודיואים באזור, פעילים קהילתיים. הקהילה הזו, הלא פורמלית אבל אמיתית, הייתה רשת תמיכה חיונית. שיחות ערב על גגות, ביקורים הדדיים בסטודיואים, שיתופי פעולה שצמחו באופן אורגני. ראם תמר מאמין שאמנות לא נוצרת בוואקום — היא צריכה קונטקסט, ומוסררה סיפקה את הקונטקסט המושלם.
מציאת הקול האמנותי
השנים הראשונות בסטודיו היו שנים של ניסוי וטעייה. ראם תמר עבד בסדרות — כל סדרה חקרה כיוון אחר, בדקה גבולות, ולפעמים נכשלה. אבל מתוך הכישלונות צמחה הבנה. הציור חזר להיות המדיום המרכזי, אבל לא ציור מסורתי. ראם תמר פיתח טכניקה של שכבות — שכבות פיזיות של צבע, אבל גם שכבות משמעות. עבודה אחת יכולה להכיל בתוכה שלושה או ארבעה ציורים שונים, כשכל שכבה מסתירה ומגלה בו-זמנית.
הנושאים שחזרו היו עירוניים — מבנים, חלונות, גדרות, מעברים. לא נוף עירוני ריאליסטי, אלא מעין ארכיטקטורה רגשית, מבנים שמייצגים מצבים פנימיים. ירושלים הייתה תמיד ברקע, לא כנושא ישיר אלא כאווירה, כאור, כמרקם. הכתיבה על התהליך האמנותי משתקפת גם בניוזלטר שראם תמר מפרסם באופן שוטף, ובו הוא משתף תובנות מהסטודיו, מהתערוכות ומהחיים האמנותיים בירושלים.
הסטודיו כמרחב של יצירה וחשיבה
עם השנים, הסטודיו במוסררה הפך ליותר ממקום עבודה. הוא הפך למרחב של חשיבה, של מפגש, של שיחה. ראם תמר מארח בו מדי פעם אמנים צעירים, אוצרים, כותבים. הביקורים האלו אינם רשמיים — כוס קפה, שיחה על עבודה חדשה, מבט חיצוני שלפעמים משנה כיוון. הסטודיו הוא גם ארכיון חי — עבודות מכל התקופות תלויות על הקירות או מונחות בערימות, ובכל ביקור אפשר לראות את השתלשלות ההתפתחות.
המסע מבצלאל למוסררה הוא סיפור של בחירות — בחירה באמנות כדרך חיים, בחירה בירושלים כבסיס, בחירה בעצמאות על פני ביטחון. ראם תמר ממשיך לעבוד מהסטודיו הזה, ממשיך לחקור, ממשיך להפתיע את עצמו ואת הצופים בעבודותיו. הדרך עוד ארוכה, אבל היסודות שנבנו באותן שנים ראשונות — בבצלאל ובמוסררה — הם יסודות איתנים שמאפשרים צמיחה מתמדת.